| אך מה שמייחד את הספר, הוא הכתיבה הזורמת היפה, האמינה, הבשלה, הנקראת מאליה, של מור אסאל | היא חושבת — והבטן שלה מתכווצת מיד — על התקלה שקרתה לה בסטודיו, ושהיא צריכה להתקשר להודיע |
|---|---|
| חושף צדדים ורבדים שונים בחיים הישראליים, ומתאר מגוון רחב של נושאים, שכל אחד מהם הוא פיסה בפסיפס חייה של נוגה | על האכזבה שלו, התמידית, מעצמו |
הוא מציג בפשטות מכאיבה לעיתים, את החוויה הנשית של לגדול בעולם גברי, תובעני, נצלני ולא חומל, וחושף נקודת מבט לא מדוברת מספיק, על "בתי הכלא" השונים שבו נמצאות נשים בעולמנו — הכלא הזוגי, המשפחתי, החברתי והתפישתי.
23| והוא התגעגע לקיבוץ שלו כמו שמתגעגע רק מי שעקרו אותו בכוח מסביבת הגידול שלו בלי התראה מוקדמת, שתאפשר לשורשים להיפרד בעדינות מהאחיזה בקרקע | אחת ההזדמנויות היחידות להיות לרגע מחוץ למערה ולראות מי מטיל שם צלליות |
|---|---|
| עסוקה רק בדברים הלא חשובים בחיים | חייל צעיר קם ממושבו ותופס לה את היד, לייצב אותה |
הכתיבה הזו האמינה, הטבעית והזורמת כל כך החזירה אותי בעוצמה לחוויות נעורים שלי מהקיבוץ והצבא, לאו דוקא מהחיוביות… ויש לי תחושה עזה שכל קוראת תמצא בו חיבור נוגע ומרגש לנקודה כזו או אחרת בחייה.
12